הערכה

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:37 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:37 ]
מהי הערכה? להעריך משמעותו לתת ערך למשהו. בחינוך הערכה היא למעשה שיקוף תהליך הלמידה, הבנתו וכיצד הוא בא לידי ביטוי. אני מעריך למעשה את המסע שעברתי מנקודת ההתחלה עד הנקודה שאותה בחרתי לציין כנקודת ההערכה.
הביטוי הידוע והמוכר לכולנו הוא הציון.
הציונים אינם כלי ההערכה היחידי ועם זאת נדמה שנוצר קונצנזוס על היותם כלי ההערכה המשמעותי וה"מדעי" ביותר.
לא ניכנס להיסטוריה של החינוך אבל אין ספק שמרגע שהמדעים החלו שולטים בכיפה, היו הציונים שלובים יד ביד...
כדאי גם לזכור שבתפקידו של בית הספר כמכשיר להכשרת פועלים למפעלים הציון \ המספר הוא המדד הטוב ביותר והנכון ביותר (לפי התיאוריות של אז) לדעת מי טוב ומי לא לתפקיד הפועל היצרני.
היום גם יודעים בהרבה מקומות שהפועל המאושר הוא יצרני יותר... אבל זה שייך לנושא אחר לגמרי.
אכן, יותר קל למדוד על פי מבחן וציון - עשיתי מבחן מיפוי בתחילת השנה, הילדים ידעו X ובאמצע השנה עשיתי מבחן נוסף, הם ידעו Y ואילו אחרי מבחן סוף השנה הם ידעו Z וכך אני יודע מה הם ידעו ומה לא! פשוט ונוח. כך ניתן לדעת מי המורה הטוב ביותר, כך ניתן לדעת מה צריך לשפר או מה אפשר לדלג עליו...
אבל זהו כמובן מדד אחד ליכולות של ילד ובואו נראה כמה דוגמאות שלפחות מעוררות מחשבה...
ציון 95 הוא ציון מעולה לכל הדעות (אני לא רואה הורה מתלונן על ציון שכזה...). אבל אם אני בעל ראש מתמטי, אנליטי ושולט בשפה המתמטית כאילו הייתה שפת אימי. ואילו חברי לכיתה הוא אמן בנפשו, הומניסט (בעל יכולות שפתיות מעולות) אבל תחום המספרים והנוסחאות רחוק ממנו וקשה לו מאד. ה 95 שלי וה 95 שלו שווים? האם הם מראים משהו מעבר לכך שידענו את החומר באופן שווה? הם אינם אומרים לנו את רמת ההשקעה, את היכולות היצירתיות והחשיבה (הרי רק התוצאה קובעת), את הזמן שלוקח לנו ללמוד, את דרך הלמידה...
עכשיו בואו נדבר על חמשת האחוזים שלא הצלחנו בהם. עם יד על הלב, מי היה הולך לבדוק במה הוא "נכשל" כשהוא קיבל ציון שכזה? מי לומד את החומר שהוא לא ידע?...
הנה משל (המשל גנוב, אני לא זוכר ממי - עמו הסליחה, אולי דני לסרי) על חמשת האחוזים: ילד לומד לרכב על אופניים במשך שבועיים ובתום תקופת הלמידה הוא עושה מבחן ומקבל 95!! הציון נפלא והוא יוצא לכביש לנהוג. הבעיה היחידה שחמשת האחוזים אותם לא ידע היון הלחיצה על הברקס... 
אז מה כן? ראשית ההערכה חייבת להיות דיאלוגית. הילד והמורה חייבים לדעת שניהם על מה ואת מה הם מעריכים וראות שהמטרות של שניהם מופיעות בהערכה. שנית, הערכה (עד כמה שזה ישמע מוזר) אינה אחידה! ישנם מדדים "אובייקטיבים" כמו יודע לקרוא או לא יודע לקרוא, יודע חיסור וחיבור עד 100 או לא. אבל כשמחברים את המדדים לילד או לילדה הכול משתנה - נכנס היבט של יכולות למידה, איזה לומד אני, מצבי הבריאותי או הנפשי... ואז נכנס הדיאלוג, אני צריך להעריך מדדים שאני יצרתי, לבדוק את התהליך מהעיניים שלי ומהזווית האישית שלי - יכול להיות שעבור אחד הסדר והארגון הם הדבר החשוב ביותר ולכן ירצה להעריך את ההיבט הזה, לעומתו למישהו אחר זה בא בכזאת קלות שהוא ירצה להעריך את ההבעה בכתב שלו... לא שמבוטלים המדדים של "החומר" אבל זה תפקידו של המורה לראות ולשקף מה מצב הכיתה ואיך ההתקדמות הלימודית. הילד צריך להעריך את מה שחשוב לו במסגרת הלימודית (חברתית, לימודית, רגשית).
איך עודים זאת? ראשית יודעים את המטרות הכיתתיות והאישיות ואחר כך בודקים אותם בעזרת כלי הערה שונים ומגוונים: עבודות, יצירה, שיחה, פרזנטציה וכו'... 
השאלה המיידית (חלקכם סוחבים אותה כנראה מההתחלה...) היא - אבל יהיו להם מבחנים וציונים, איך הם יתמודדו איתם אז?
לקראת הבגרויות מתחילים להכיר את הדבר הזה שנקרא מבחן ולומדים ללמוד אליו. תתפלאו אבל אחרי שנים של למידה משמעותית ומציאת "איזה לומד אני", הדרך למבחן קלה יותר. היכולת להעריך באמת ובאופן שלם יותר מאפשרת ללומד להכיר את עצמו על חוזקותיו וחולשותיו וכך הוא בשל ומוכן יותר טוב לשיפוטיות החדה של המבחן. אם אני יודע שהציון לא קובע מי אני אלא הוא חלק ממערכת תרבותית שלא תוריד או תעלה אותי מבחינת ערך עצמי אז ההתמודדות פשוטה יותר. למה להתחיל כל כך מוקדם? למה לא לבסס קודם את אותו בטחון בעצמי, את הכרת הלומד שאני ואת היכולות שלי ואז לגשת ולהימדד באופן כל כך קר וחד מימדי? האם באמת ילדים בכיתה ד' צריכים להיבחן כ 80 מבחנים במשך השנה?!
Comments