מושגים

הקלקה על המושג תפתח את הפירוט עבורו

5 מושגים אחרונים

  • אמפתיה מהי אמפתיה? אין ספק שכולנו רוצים שיביעו אמפתיה או להביע אמפתיה אבל מהי בדיוק? האמפתיה אינה אהבה שהיא רגש שאין לו גבולות... היא אינה חיבה, אלא מקום בו אדם יכול ...
    נשלח 28 בפבר׳ 2014, 4:10 על ידי Lee Van Spier
  • שיעורי בית - המשך למי שעוד לא קרא מופיע כבר המושג "שיעורי בית" וניתן לקרוא אותו.הנה מאמר מרתק שכתוב בתור יומן. את המאמר כתב קארל טארו גרינפלד ובו הוא מתאר שבוע שבו ביחד ...
    נשלח 2 בנוב׳ 2013, 15:25 על ידי Lee Van Spier
  • אחריות על הלמידה - המושג עצמו אז אחרי שלושה שבועות של חוסר הענות לדבר אינטרנטית על המושג.... ננסה דרך אחרת.אפשר עד מחר לדבר על האחריות מנקודת מבט אקדמית ולהביא מחקרים או ציטוטים מפילוסופים ואנשי חינוך ...
    נשלח 19 באוק׳ 2013, 12:54 על ידי Lee Van Spier
  • אחריות על הלמידה מי אחראי על הלמידה? מי לוקח את האחריות על כך שהתלמיד ילמד ויעבור תהליך שבסופו של דבר הוא יודע דברים חדשים?המשך המושג יופיע באתר בקרוב ושם גם ניתן יהיה ...
    נשלח 17 בספט׳ 2013, 16:04 על ידי Lee Van Spier
  • בחירה המושג הרחב הזה שמהווה יסוד חשוב והכרחי במערכת דמוקרטית כלשהי מהווה אולי את אחד מהפחדים הגדולים שלנו כמבוגרים.מה יהיה אם הם יבחרו לא ללמוד מדעים? למה הוא בוחר לא ...
    נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:38 על ידי Lee Van Spier
הצג הודעות 1 - 5 מתוך 12. הצג עוד »

אמפתיה

נשלח 25 בינו׳ 2014, 10:01 על ידי Uri Elasar   [ עודכן 28 בפבר׳ 2014, 4:10 על ידי Lee Van Spier ]

מהי אמפתיה? אין ספק שכולנו רוצים שיביעו אמפתיה או להביע אמפתיה אבל מהי בדיוק? 
האמפתיה אינה אהבה שהיא רגש שאין לו גבולות... היא אינה חיבה, אלא מקום בו אדם יכול להכיל את האדם שעומד מולו ולקבל אותו על גווניו ופניו השונים. במצב אמפתי האדם יכול להרגיש את רגשותיו של העומד מולו וממש לחוות אותם כאילו היו שלו. ככל שהאדם רגיש יותר ובעל נפש רגישה יותר הוא בעל יכולות אמפתיות גבוהות יותר. הסכנה היא כמובן שלא תוכל להפריד בין רגשותיך לרגשות האחר, אבל אם אתה מסוגל לייצר את הגבולות הברורים ולהתבונן מבחוץ על הסיטואציה ובה בעת להיות בתוכה ולההין את מצבו הרגשי של האחר (הכלה) המצב האמפתי יעזור לך ולו להתמודד עם המצב, להבינו ולפעול באופן טוב יותר ללמוד ממנו.
האם ניתן לייצר אמפתיה בכיתה? האם מורה \ איש חינוך יכולים להביע אמפתיה לכל כך הרבה ילדים בו זמנית ובמצב בו הוא אמור ללמד חומר, לטפל במקרים שונים ו... האם ניתן?
אין ספק שלא קל ועם זאת זאת אולי אחת המטרות היותר חשובות בחייו המקצועיים של המורה וחייו האישיים של ההורה... 
סיגל בן ארצי שהיא עורכת "קו לחינוך" וגם סבתא בבית הספר כתבה על כך בגליון האחרון.
הנה חלק מהדברים שהיא כתבה ולכבוד הוא לנו שלקחה את בית הספר שלנו כדוגמא ליכולת אמפתית גבוהה וטובה!


אמפתיה בכיתה? למרות כל האמפתיה – לא בבית ספרנו

במכללת סמינר הקיבוצים עוסקים מזה כשנתיים בנושא האמפתיה בחינוך. לאחרונה התקיים במכללה יום עיון במטרה לעורר את המודעות לחשיבות הנושא. אלא שמהדוברים התברר כי קשה מאוד לגלות ולעודד אמפתיה במערכת החינוך הציבורית במתכונתה הנוכחית

מאת; סיגל בן-ארצי

"כל מורה יודעת שכאשר החיים בכיתה לא טובים, שום דבר טוב לא צומח בהם", כך כותבות ד"ר איריס בקשי וד"ר יהודית וינברגר ממכללת סמינר הקיבוצים, בעלון שפורסם לקראת יום עיון בנושא אמפתיה בחינוך. יום העיון נערך השבוע במכללה, בהשתתפות מומחים בנושא, מורים מהמכללה וסטודנטים. שם יום העיון היה; "אמפתיה בחינוך; להקשיב, לפעול, לצמוח, מהמרחב הכיתתי למרחב החברתי". המכללה עוסקת בנושא האמפתיה בחינוך כחלק מהכשרת הסטודנטים להוראה. כותבת ד"ר יהודית וינברגר; "אמפתיה היא כשירות יסוד של מורים, ולכן טיפוחה הוא מטרה מרכזית בתכניות ההכשרה שלהם. למורה מחויבות מוסרית לצמיחה של תלמידיו ולצמיחה של מערכת היחסים ביניהם. יחסים המבוססים על הקשבה, אכפתיות וכבוד הדדי, תורמים לאיכות החיים של כל השותפים".
במכללה פועל פורום אמפתיה בחינוך, שבו 24 חברי סגל. כוונת הפורום היא לייסד מרכז לאמפתיה בחינוך, שיאגד מחקרים, פרקטיקות ואימון בתחום טיפוח האמפתיה של אנשי חינוך, בשלבים שונים של התפתחותם המקצועית....

חלק נוסף: 

אמפתיה בכיתה? קחו לדוגמה את בית הספר הדמוקרטי בעמק

אמפתיה בכיתה ובבית הספר אפשרית כשהמתודה החינוכית ממוקדת באמפתיה – בבית הספר הדמוקרטי בעמק למשל. שם יש כיתות קטנות, מעמד מיוחד לתלמיד כאדם וסולידריות מלאה בין חברי הצוות. לפניכם תעודות שמקבלים שם התלמידים וגם מעניקים. מותר להזיל דמעה

מאת; סיגל בן-ארצי

אם יש אמפתיה בכיתה תוכלו למצוא אותה במיטבה בכיתה קטנה, שבה המורה יכול להעניק לתלמיד יחס אישי. תמצאו אותה במיטבה כאשר התלמיד יישאל איזה מנושאי הלימוד הכי מעניינים אותו ומה הוא בוחר ללמוד. תמצאו אותה מתרחשת כאשר לכל תלמיד יהיה חונך בוגר, חבר בצוות בית הספר אך לא בהכרח מורה שלו, שאותו יוכל התלמיד לשתף במה שעובר עליו מדי יום. תמצאו את האמפתיה בחדרי המורים, כאשר כצוות יישבו המורים ויחשבו כיצד הם מסוגלים לסייע לילד זה או אחר, או כיצד הם מסוגלים לתמוך האחד בשני כדי להוציא לפועל תכנית מסוימת. קבלו באמפתיה את בתי הספר הדמוקרטיים בכלל, ואת בית הספר הדמוקרטי בעמק, בפרט...

ולמי שמעוניין לקרוא הכל:

http://www.hishtalmuyot.co.il/?post_type=newsletter&p=3533


שיעורי בית - המשך

נשלח 26 באוק׳ 2013, 13:21 על ידי Uri Elasar   [ עודכן 2 בנוב׳ 2013, 15:25 על ידי Lee Van Spier ]

למי שעוד לא קרא מופיע כבר המושג "שיעורי בית" וניתן לקרוא אותו.
הנה מאמר מרתק שכתוב בתור יומן. את המאמר כתב קארל טארו גרינפלד ובו הוא מתאר שבוע שבו ביחד עם ביתו הוא עושה שיעורי בית. הוא אמנם מדבר על כיתה ח' אבל המאמר רחב ומאיר עיניים ובהחלט אומר הרבה על תעשיית שיעורי הבית.
הנה חלק מהמאמר: 

"איתרע מזלה של בתי והיא חיה בתקופת השיא של שיעורי הבית.
מסתבר שאין קורלציה בין שיעורי בית להישגים. לפי מחקר משנת 2005 שנערך על-ידי ג'רלד ק. לטנדר ודייוויד פ. בייקר מאוניברסיטת פן סטייט, חלק מהמדינות שמשיגות ציונים גבוהים יותר מארצות הברית במבחן TIMSS (מגמות בלימודי מתמטיקה ומדעים) – יפן ודנמרק, למשל – נותנות פחות שיעורי בית, בשעה שחלק מאלה שמשיגות ציונים נמוכים יותר, כולל תאילנד ויוון, נותנות יותר. למה להעמיס שיעורי בית אם העבודה הנוספת לא באה לידי ביטוי במבחנים, ולמעשה עלולה לגרום נזק? "זו תגובה לכל התהליך התחרותי, הכלל-עולמי הזה," אומר ריצ'רד ווקר, אחד ממחברי הספר Reforming Homework. "הורים דורשים מהילדים שלהם לקבל יותר שיעורי בית כי הילדים שלהם מתחרים נגד כל העולם."

האירוניה היא שחלק מהמדינות שמערכות החינוך שלהן משמשות דוגמה למערכת החינוך של ארצות הברית, הולכות בכיוון ההפוך: הן נותנות פחות שיעורי בית ומטמיעות תוכנית לימודים צרה יותר שמטרתה לעודד הבנה עמוקה ולא כיסוי נרחב.
בארצות הברית, או לפחות בבתי הספר שהבת שלי למדה בהם, שום מורה לא הקל בשיעורי הבית. לפי מחקר מאוניברסיטת מישיגן, הזמן הממוצע שהילדים משקיעים בשיעורי בית מדי שבוע גדל משעתיים ושלושים ושמונה דקות בשנת 1981 לשלוש שעות וחמישים ושמונה דקות בשנת 2004. נתונים משנת 2007, מסקר של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בתחום החינוך, מראים שהתלמידים האמריקאים בין כיתה ט' לכיתה י"ב משקיעים בממוצע 6.8 שעות בשבוע בשיעורי בית – מה שנשמע סביר למדי יחסית לכמות העבודה שמקבלת הבת שלי – וארבעים ושניים אחוז מהתלמידים אומרים שיש להם שיעורי בית במשך חמישה ימים בשבוע, ואף יותר. לאסמי יש כמה שעות עבודה מדי ערב. היא תקנא בבני גילה הפינים, שנדרשים בממוצע לעבוד רק חצי שעה כל ערב.

הגישות לשיעורי הבית מתחלפות במחזורים של כשלושים שנה, לפי האריס קופר, מרצה לחינוך באוניברסיטת דיוק ומחבר הספר The Battle Over Homework. עברנו מהעמסת שיעורי בית בגלל פחד מפיגור במדעים שהתעורר בעקבות הספוטניק בסוף שנות החמישים, לרגיעה אצל דור הוודסטוק של שנות השבעים בעקבות חשש מעומס יתר, אל הפחדים של שנות התשעים מפיגור אחרי התלמידים המזרח-אסייתיים. ההשתלחות הנוכחית נגד שיעורי בית נמשכת כבר זמן רב כל כך – היא באה לידי ביטוי בספרים כמו The Case Against Homework משנת 2006, שכתבו שרה בנט וננסי קאליש, ובסרט התיעודי משנת 2009, Race to Nowhere – עד שאולי אנחנו חווים כעת השתלחות נגד ההשתלחות, לפחות בבתי הספר המצטיינים. "אנחנו בנקודת השיא במחזור שיעורי הבית," אומר קופר. התחרות הגוברת בבתי הספר ובקולג'ים המצטיינים מביאה את ההורים לדרוש עוד שיעורי בית."

ולמי שמעוניין הלינק למאמר כולו: למאמר המלא


תגובות

אחריות על הלמידה - המושג עצמו

נשלח 19 באוק׳ 2013, 12:54 על ידי Uri Elasar   [ עודכן 19 באוק׳ 2013, 12:54 על ידי Lee Van Spier ]

אז אחרי שלושה שבועות של חוסר הענות לדבר אינטרנטית על המושג.... ננסה דרך אחרת.
אפשר עד מחר לדבר על האחריות מנקודת מבט אקדמית ולהביא מחקרים או ציטוטים מפילוסופים ואנשי חינוך חשובים... אבל הפעם ננסה להסביר את המושג דרך דוגמאות מבית ספרינו!! כן, שנתיים וחודשיים יכולים לתת לנו את היכולת לספק גם דוגמאות משלנו.
השמות כמובן ממוצאים לגמרי אבל הסיפורים אמתיים.
 # ישנו שיעור שנקרא "פרוייקט אישי" והוא למעשה שיעור מלווה לפרוייקט שכל ילד עושה בנושא שהוא בוחר. לקח לילדים שניים - שלושה שיעורים בהם הם בעיקר שאלו שאלות וקיבלו הסברים והבינו את השיעור ומה הוא רוצה מהם... לא קל להחליט מה אתה רוצה ללמוד או איך אתה רוצה ללמוד ובעיקר להיות אדון לעצמך בלמידה. בשיעור הרביעי התחילו מפגשים אישיים עם המורה המלווה (של 20 דק') כשכל תלמיד הראה את ההתקדמות שלו, הם עברו על התכנון למידה וקיבל קצת עזרה להמשך... ראשית, היה מדהים לפגוש עשייה רבה אצל חלק מהילדים בלי ששום חרב מבחן או ציון מונח על צווארם. בשלב מסוים יצא המורה להביא את הלפטופ שלו ובדרך הציץ לראות מה עושים שאר הילדים... כולם ישבו או בספרייה (מרחב שפה) או בחדר מחשבים ועבדו!!!  ילדה אף הגדילה לעשות ובאה לספר למורה אחרי השיעור שהיא מצאה ספר מתאים בספרייה להמשך המחקר.
# וועדת אסיפה מורכבת מילדים מגילאים שונים. ישנה ילדה שאחראית על תליית החוקים החדשים ו\או הצעות לדיון לאסיפה הקרובה - יום אחד היא מגיעה לדווח (אחרי שתמיד היא עושה את תפקידה בנאמנות) שהמזכירה עוד לא הדפיסה את הפתקים ולכן היא לא הספיקה לתלות אותם...
# ילדה אחרת באותה אסיפה אחראית על כתיבת הפרוטוקול - תמיד מוכנה עם הקלסר או המחשב (השנה השתדרגנו) ומתמידה בעבודה הסיזיפית אך החשובה של הכתיבה.
# בשיעור הראשון של היסטוריה וקולנוע היה דיון מהי דמות היסטורית? למחרת הגיעה תלמידה ונתנה למורה דף בו היא כתבה ופירטה מדוע דמות מסויימת היא אכן דמות היסטורית... אלו לא היו שיעורי בית ואפילו לא שיעורי רשות...
# ילד מגיע הביתה ומוותר על שעת המחשב שלו וזאת על מנת להמשיך ציור שהוא התחיל באחד משיעורי האומנות
# ישנם כמה חוקים שלא נאכפים ולא מתבצעים. ישנו ילד שבאופן קבוע ניגש ואומר שהעניין לא תקין... 
# ילדה שנשארת לאחר השיעור ומכריחה את המורה שלה להישאר אתה ולסיים לבדוק אתה את התרגילים שהיא עושה על הלוח.
# ילד שמאד מודאג מהמעבר לתיכון בשנה הבאה ניגש אל אחד מאנשי הצוות ושאל האם ניתן יהיה לשוחח עם הילדים במרחב הבוגר על הנושא. 

ישנם עוד סיפורים רבים ודוגמאות רבות על האחריות שהילדים לוקחים על הלמידה שלהם. שמתם לב שזוהי לא רק למידה פורמלית של שיעורים פורמליים... ואכן אחריות על הלמידה נלמדת ונרכשת בהרבה אופנים ולא רק דרך שיעורי הבית, מבחנים ועבודות שזאת הדרך הידועה והמוכרת לכולנו. 
לצד סיפורים כאלה ישנם סיפורים רבים נוספים של אי לקיחת אחריות.
נשאלת השאלה, מדוע דווקא כאן נלקחה האחריות? מה היה תפקיד המורה? מה היה תפקיד ההורים? היכן צריך ללחוץ והיכן צריך לוותר? 
אל השאלות האלה ונוספות ניתן לענות ולדבר עליהן כאן באתר בלשונית "הורים" ב "הזמנה לשיח".

אחריות על הלמידה

נשלח 17 בספט׳ 2013, 16:04 על ידי דמוקרטי בעמק   [ עודכן 17 בספט׳ 2013, 16:04 על ידי Lee Van Spier ]

מי אחראי על הלמידה? מי לוקח את האחריות על כך שהתלמיד ילמד ויעבור תהליך שבסופו של דבר הוא יודע דברים חדשים?

המשך המושג יופיע באתר בקרוב ושם גם ניתן יהיה להגיב ולערוך דיון אינטרנטי.   

בחירה

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:38 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:38 ]

המושג הרחב הזה שמהווה יסוד חשוב והכרחי במערכת דמוקרטית כלשהי מהווה אולי את אחד מהפחדים הגדולים שלנו כמבוגרים.
מה יהיה אם הם יבחרו לא ללמוד מדעים? למה הוא בוחר לא להיכנס לסדנא שהוא בחר? מה יהיה אם יחליטו באסיפה החלטות מסוכנות?
כל השאלות והתהיות אכן מעוררות מחשבה ואינן נחלת ההורים המודאגים תמידית...
לא נוכל כאן לפתור אתכם מהשאלות והפחדים, אבל ננסה להבהיר את התהליך שעוברים הילדים ומה הם מרוויחים מהבחירה.
ראשית, נזכיר שהבחירה מלווה בתיווך! בתהליך החינוכי אין כמעט מקום שאינו מתווך וזאת מכיוון שזהו תפקידו העיקרי של המבוגר בעולם הילדים, לתווך את המציאות, את הלמידה, את התהליך על מנת שיובן כראוי ועל מנת שיכולו הילדים להכיל את העובר אותם. גם הבחירה מוסברת, מתווכת ומשוקפת לילדים מתוך הבנה שגם בחירה צריך ללמוד!
אם ילד לא נכנס לסדנא (סדנא היא קורס שאינו מחויב ברצף, אני יכול לבוא אליו פעם אחת ולדלג פעמיים ולבוא שוב... השעה עצמה עומדת בפני עצמה) הדבר נבדק ומתבצע דיאלוג (מקדים או אחרי) שמשקף לילד את הבחירה שהוא עושה ונעשה ניסיון לברר מדוע הוא בוחר כך.
התהליך בלמידת הבחירה חייב לכלול גם בחירה שלילית! אחרת איך נלמד מה קורה כשאנחנו לא בוחרים או בוחרים שלא לבחור? דוגמא יפה לכך הייתה בסיום הטעימות ובחירת המערכת - ילדים רבים שלו טעמו הבינו בשיחות איתנו שהבחירה שלהם חסרה ניסיון ומידע, מעניין מה יקרה באמצע השנה...
ולמה לבחור? בעיקר בשל האחריות. היכולת שלי לבחור מאפשרת לי לקחת אחריות אמיתית על המעשים שלי. אם בחרו לי ואז אמרו לי שאני אחראי אז אני יכול לזרוק את האחריות הצידה במופגן או שלא במופגן. ואילו אם אני בוחר להיכנס לשיעור אז אני לא יכול שלא לקחת אחריות מלאה (כמובן שיש מלא סיבות להסביר שהבחירה לא הייתה שלמה אבל בסופו של דבר הילד מבין שלמרות הכול הוא ולא אחר בחר) ולכן כל כך חשוב לאפשר להם בחירה כמה שיותר מלאה.
דבר נוסף שהוא פעול יוצא מרעיון האחריות הוא העדר הניכור. כשאני בוחר אני מרגיש שייך, אחראי, אקטיבי... הדוגמא הטובה ביותר היא עניין הסדר והניקיון - כל יום יש סדר וניקיונות שכל ילד מחויב להשתתף בו, לכל אחד 2 תפקידים (במרחב שלו ובמרחב בית ספרי) שעליו לעשות.
קשה מאד לארגן את הילדים ואנחנו משקיעים המון אנרגיה בתפעול העסק... לעומת זאת, וועדת טיפוח וסביבה החליטה לפני שבוע לטפח את המגרש והם ארגנו פרסום ודאגו להכנות ובזמן הפעילות הייתה היענות ותחושת עשייה שמחה (ועוד על חשבון "הזמן שלנו"...). 
אנחנו המבוגרים כדאי שנאפשר לילדים לקחת אחריות מתוך בחירה ולא נפחד לסמוך עליהם בבחירות שהם עושים מתוך הידיעה שמה שנראה לנו טעות, גם אם הוא אכן טעות, הוא בסיס נהדר ללמידת הבחירה והאחריות שהיא טומנת בחובה.

ביטול היררכיית המקצועות

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:37 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:37 ]

הרבה הורים שואלים "מה למדת היום" את הילד ואילו אותנו שואלים רבות בדבר כמות שיעורי החשבון...
כשאנו שואלים "מה למדת" אנו מתכוונים בדרך כלל ללימודים פורמאליים שלומדים בכיתה בנושאים מאד מוגדרים. כמעט אף פעם פתרון סכסוך עם ילד, עשיית פונפון או שיתוף חוויות במעגל השחרית לא ייחשב כלמידה באופן ראשוני. גם ניקיון וסידור המרחבים אינו לימוד קלאסי למרות שכולנו נגיד שזהו לימוד ערכי מובהק.
בבסיס הפדגוגיה הדמוקרטית עומד העיקרון שממש כשם שכל אחד הוא יחיד ומיוחד ובעל כישורים ומיומנויות שונים ומגוונים – כן עולם הידע הוא כזה ולכן גם עולם מקצועות הלימוד. כמו כן בתוך החלוקה למקצועות לימוד קיימת חלוקה לסוגי למידה (רגשית, קוגניטיבית, חברתית וכו'...).
מה אני רוצה לומר? למידה היא למעשה הטמעה של ידע חדש ולכן אם צברתי ידע והוא הוטמע ולא נשכח או התפוגג – זוהי למידה או כמו שאנחנו נוהגים לומר "למידה משמעותית" שזה למעשה לומר "למידה".
ולסיום, כפי שאנחנו רוצים שכל ילד יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר במקומות בהם הוא חזק ויבטא בכך את ייחודיותו כך אין אנחנו יכולים לומר שחשבון חשוב יותר ממחול או שאנגלית חשוב יותר מגינון אקולוגי. על אחת כמה וכמה כשיש ערכי לימוד שאינם "חומר לימודי" שבאים לידי ביטוי בשיעורים השונים ומבטאים את מגוון סוגי הלמידה.

הערכה

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:37 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:37 ]

מהי הערכה? להעריך משמעותו לתת ערך למשהו. בחינוך הערכה היא למעשה שיקוף תהליך הלמידה, הבנתו וכיצד הוא בא לידי ביטוי. אני מעריך למעשה את המסע שעברתי מנקודת ההתחלה עד הנקודה שאותה בחרתי לציין כנקודת ההערכה.
הביטוי הידוע והמוכר לכולנו הוא הציון.
הציונים אינם כלי ההערכה היחידי ועם זאת נדמה שנוצר קונצנזוס על היותם כלי ההערכה המשמעותי וה"מדעי" ביותר.
לא ניכנס להיסטוריה של החינוך אבל אין ספק שמרגע שהמדעים החלו שולטים בכיפה, היו הציונים שלובים יד ביד...
כדאי גם לזכור שבתפקידו של בית הספר כמכשיר להכשרת פועלים למפעלים הציון \ המספר הוא המדד הטוב ביותר והנכון ביותר (לפי התיאוריות של אז) לדעת מי טוב ומי לא לתפקיד הפועל היצרני.
היום גם יודעים בהרבה מקומות שהפועל המאושר הוא יצרני יותר... אבל זה שייך לנושא אחר לגמרי.
אכן, יותר קל למדוד על פי מבחן וציון - עשיתי מבחן מיפוי בתחילת השנה, הילדים ידעו X ובאמצע השנה עשיתי מבחן נוסף, הם ידעו Y ואילו אחרי מבחן סוף השנה הם ידעו Z וכך אני יודע מה הם ידעו ומה לא! פשוט ונוח. כך ניתן לדעת מי המורה הטוב ביותר, כך ניתן לדעת מה צריך לשפר או מה אפשר לדלג עליו...
אבל זהו כמובן מדד אחד ליכולות של ילד ובואו נראה כמה דוגמאות שלפחות מעוררות מחשבה...
ציון 95 הוא ציון מעולה לכל הדעות (אני לא רואה הורה מתלונן על ציון שכזה...). אבל אם אני בעל ראש מתמטי, אנליטי ושולט בשפה המתמטית כאילו הייתה שפת אימי. ואילו חברי לכיתה הוא אמן בנפשו, הומניסט (בעל יכולות שפתיות מעולות) אבל תחום המספרים והנוסחאות רחוק ממנו וקשה לו מאד. ה 95 שלי וה 95 שלו שווים? האם הם מראים משהו מעבר לכך שידענו את החומר באופן שווה? הם אינם אומרים לנו את רמת ההשקעה, את היכולות היצירתיות והחשיבה (הרי רק התוצאה קובעת), את הזמן שלוקח לנו ללמוד, את דרך הלמידה...
עכשיו בואו נדבר על חמשת האחוזים שלא הצלחנו בהם. עם יד על הלב, מי היה הולך לבדוק במה הוא "נכשל" כשהוא קיבל ציון שכזה? מי לומד את החומר שהוא לא ידע?...
הנה משל (המשל גנוב, אני לא זוכר ממי - עמו הסליחה, אולי דני לסרי) על חמשת האחוזים: ילד לומד לרכב על אופניים במשך שבועיים ובתום תקופת הלמידה הוא עושה מבחן ומקבל 95!! הציון נפלא והוא יוצא לכביש לנהוג. הבעיה היחידה שחמשת האחוזים אותם לא ידע היון הלחיצה על הברקס... 
אז מה כן? ראשית ההערכה חייבת להיות דיאלוגית. הילד והמורה חייבים לדעת שניהם על מה ואת מה הם מעריכים וראות שהמטרות של שניהם מופיעות בהערכה. שנית, הערכה (עד כמה שזה ישמע מוזר) אינה אחידה! ישנם מדדים "אובייקטיבים" כמו יודע לקרוא או לא יודע לקרוא, יודע חיסור וחיבור עד 100 או לא. אבל כשמחברים את המדדים לילד או לילדה הכול משתנה - נכנס היבט של יכולות למידה, איזה לומד אני, מצבי הבריאותי או הנפשי... ואז נכנס הדיאלוג, אני צריך להעריך מדדים שאני יצרתי, לבדוק את התהליך מהעיניים שלי ומהזווית האישית שלי - יכול להיות שעבור אחד הסדר והארגון הם הדבר החשוב ביותר ולכן ירצה להעריך את ההיבט הזה, לעומתו למישהו אחר זה בא בכזאת קלות שהוא ירצה להעריך את ההבעה בכתב שלו... לא שמבוטלים המדדים של "החומר" אבל זה תפקידו של המורה לראות ולשקף מה מצב הכיתה ואיך ההתקדמות הלימודית. הילד צריך להעריך את מה שחשוב לו במסגרת הלימודית (חברתית, לימודית, רגשית).
איך עודים זאת? ראשית יודעים את המטרות הכיתתיות והאישיות ואחר כך בודקים אותם בעזרת כלי הערה שונים ומגוונים: עבודות, יצירה, שיחה, פרזנטציה וכו'... 
השאלה המיידית (חלקכם סוחבים אותה כנראה מההתחלה...) היא - אבל יהיו להם מבחנים וציונים, איך הם יתמודדו איתם אז?
לקראת הבגרויות מתחילים להכיר את הדבר הזה שנקרא מבחן ולומדים ללמוד אליו. תתפלאו אבל אחרי שנים של למידה משמעותית ומציאת "איזה לומד אני", הדרך למבחן קלה יותר. היכולת להעריך באמת ובאופן שלם יותר מאפשרת ללומד להכיר את עצמו על חוזקותיו וחולשותיו וכך הוא בשל ומוכן יותר טוב לשיפוטיות החדה של המבחן. אם אני יודע שהציון לא קובע מי אני אלא הוא חלק ממערכת תרבותית שלא תוריד או תעלה אותי מבחינת ערך עצמי אז ההתמודדות פשוטה יותר. למה להתחיל כל כך מוקדם? למה לא לבסס קודם את אותו בטחון בעצמי, את הכרת הלומד שאני ואת היכולות שלי ואז לגשת ולהימדד באופן כל כך קר וחד מימדי? האם באמת ילדים בכיתה ד' צריכים להיבחן כ 80 מבחנים במשך השנה?!

ש"ב

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:36 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:36 ]

בהרבה בתי ספר שיעורי הבית הפכו להיות מהות, דבר העומד בפני עצמו. הוא משמש לתרגול החומר הנלמד בכיתה אך בעיקר לאפשר למורה לסיים את החומר בזמן או להעשיר את התלמידים בחומר נוסף.
מכיוון שכך ומכיוון שכמעט בכל בית ספר אין יכולת ארגונית לסנכרן בין המורים השונים, כמות שיעורי הבית אינה מבוקרת ולעיתים קרובות היא אינה מידתית שלא לומר מפלצתית... 10 עמודים מזה, ושאלות כאלה משם... וכבר מזמן לא נעצרים במערכת החינוך ושואלים - האם זה עדיין רלוונטי? את מה זה משרת? האם זה משיג את המטרות שהצבנו?
נקודת המוצא היא הבעיה. מבחינת החינוך הדמוקרטי החומר הוא לא מטרה! כפי שכבר נתתי את הדוגמא בפורומים שונים, את החומר בחשבון לכיתות א - ד' ניתן ללמד במקרה הגרוע תוך שנתיים! לא תוך 6... ואם רוצים ממש להחמיר אז תוך שלוש שנים... יותר מדי פעמים נתקלתי בילדים שגמרו את היסודי ואינם יודעים ומכירים את החומר שלמדו. יתרה מזאת הרבה תלמידים מצטיינים סיימו את לימודי הספרות כשהם לא רוצים לקרוא בכלל...
נקודת המוצא שלנו היא שהילד יפתח סקרנות ויצמא בתוכו את המקום הטבעי ביותר של התשוקה ללמידה! ואיך כל זה קשור לשיעורי הבית? מאד פשוט, אני לא מכיר הרבה ילדים שבאים הביתה ורוצים ממש ללמוד ולעשות את שיעורי הבית. יש לכך כמה היבטים: הראשון, אחרי יום לימודים ארוך למי יש כוח להמשיך וללמוד?! נכון, הם צריכים ללמוד ללמוד ובאוניברסיטה וגם לקראת הבגרויות יחייבו אותם למטלות קשות. ועם זאת האם כיבוי הסקרנות ועשיית מטלות ללא כל חשק ואף עם התנגדות מצדיקה זאת? אני לא בטוח ובעיקר כשאני יודע שכשמישהו באמת רוצה להשיג משהו הוא עושה זאת מבלי שאומרים לו וכופים זאת עליו. לדוגמא: בשיעור אסטרונומיה האחרון ניתנה משימה לבית והיא למצוא מיהו הכוכב שגדול יותר מ"ביטלג'וז" - למי שלא יודע אז ישנו כוכב ענק (שעל ידו כוכב השמש שלנו נראה כמו גרגר אבק) שנקרא "ביטלג'וז" ומסתבר שיש משהו מפלצתי בחלל הרחוק שגדול ממנו... זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ילדים מדברים על שיעורי הבית שלהם בדרך לבית ספר ופעם ראשונה שהילד הפרטי שלי נכנס מבית הספר ורצה מהר לעשות שיעורים כי זה עניין אותו...
אבל בכל זאת למה כן לתת שיעורי בית? אני חושב שיש כמה סיבות וערכים : לימוד עצמי, שיתוף הבית בקורה אותך בבית הספר, זמן לימוד משותף עם הורים -סבים-אחים - דודים, תרגול במקרה של מקצועות שדורשים תרגול.
הרבה פעמים עדיף לתת שיעורי בית שהם רשות על מנת לאפשר לילדים שרוצים להרחיב ויכולים להעמיס על עצמם, אפשרות כזאת מחייבת מעקב ובדיקה מי עשה ומי לא, מי תמיד עושה ומי מרבה להתעלם... בשביל זה אנחנו פה! 
סוגיה נלווית היא הקשר עם ההורים. עד כמה ההורים צריכים להיות מיודעים מתי יש מטלות ומתי אין? יש הורים מודאגים (ובצדק) שפתאום הם מגלים שהילד לא עשה בכלל שיעורי בית... ואז מבקשים מחברת קשר או כל מני אמצעי שליטה על נושא שיעורי הבית.
אין רע בשום אמצעי! השאלה היחידה מה עושים איתו!! אם בעזרתו בודקים מתי יש שיעורים ואז אומרים או מנחים את הילד לעשות, אז הילד נמצא בעמדה פאסיבית בה הוא לא לוקח אחריות ולא לומד אותה. אבל אם יש לילד טבלה\ מחברת קשר או כח אמצעי אחר שהוא לבדו יודע ששם הוא בודק מה המטלות שיש לו (כמובן לנו ההורים יש תפקיד בליווי, התיווך והעזרה) אז הילד מייצר כלים ללקיחת אחריות ולסדר וארגון.
אני בטוח שיש עוד המון מה להגיד ולשאול על הנושא, החשוב הוא להבין שנעשה תהליך בית ספרי להבנת כל ילד וילד ודרכו ולכן אין גישה גורפת. הילדים שמקבלים מטלות בקורסים השונים יודעים זאת וכותבים זאת והדבר נבדק בהמשך ולוקח חלק בתהליך הבנת הלומד שבכל ילד וילד.
שיהיה מדובר ומועבר הלאה.

החונך

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:35 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:35 ]

החונך הוא דמות המבוגר המשמעותי בחינוך הדמוקרטי. החונך הוא איש צוות המתכלל את קורות הילד בבית הספר והחוט המקשר בין כל "פינות" הילד. הפועל הוא מקיים מפגש שבועי קבוע עם הילד שנערך בזמן פנוי של שניהם ומתקיים באופן אינטימי למשך זמן של כ 30 דק'.
מהות החונכות היא אין סופית וגבולותיה מאד רחבים ועם זאת הקו המאד ברור הוא יצירת קשר משמעותי עם הילד וליוויו לאורך זמן שהותו הבית ספרי. מטרת אותו קשר הוא היכולת לתמוך בילד בכל הקורות אותו, אם בתחום הלימודי ( מערכת, בעיות לימודיות, אתגור לימודי וכו'...) או בתחום החברתי (הקשר עם חבריו, העצמת יכולות, התמודדות עם קשיים וכו'...) ובאופן כללי תיווך תמידי של העולם הבית ספרי ועולמו של הילד.
כל חונך פועל לפי נקודות החוזק שלו ויכולותיו האישיות ביצירת אותו קשר ומחבר באופן טבעי לנקודות החוזק של הילד ולרצונותיו. 
החונך הוא גם איש הקשר אל העולם החיצון... ההורים, המורים האחרים ושאר התלמידים. כל בעיה, רצון, שאלה ותהייה מגיעות לפתחו של החונך.
תפקיד אחראי המרחב (מור ואייל במקרה שלנו) מצטמצם והופך להיות משלים למהותו של החונך. מכיוון שאנחנו בית ספר וצוות מצומצם, סביר להניח ורצוי שכלל אנשי הצוות יהוו דמות של מבוגר משמעותי עבור הילד.

האסיפה

נשלח 15 באוג׳ 2013, 4:35 על ידי Lee Van Spier   [ עודכן 15 באוג׳ 2013, 4:35 ]

כידוע בתי הספר הדמוקרטים שונים אחד מהשני בצורה קיצונית. יש את "כנף", שם אין מערכת והילד צריך לבקש ללמוד כדי שילמדו אותו (אל תרימו גבה, יש בזה אותנטיות רבה) ומולו יש אותנו (כן אנחנו למי שלא ידע נמצאים על הקצה השמרני של בתי הספר הדמוקרטים...) שמחייבים ללמוד והמערכת היא מובנית ומחייבת. אז מה משתף את כולם? הדמוקרטיה - המבנה הפוליטי של מדינה בזעיר אנפין. כפי שכולנו למדנו בשיעור אזרחות ושחכנו מיד אחרי הבגרות... ישנן שלוש רשויות (מחוקקת, שופטת ומבצעת) ורשות קטנה אחת שמבקרת. 
האסיפה שעליה נדבר היום היא הרשות המחוקקת של בית הספר.
בבסיס חוקי בית ספר עומדות אבני היסוד שהן לא ניתנות לשינוי אלא על ידי קהילת בית הספר הרחבה (הורים, אנשי צוות, עמותה וילדים) בהתקהלות השנתית (הראשונה אמורה להיות בקיץ הקרוב).
על בסיס אבני היסוד עומדת החוקה שהיא חוקי בסיס שאותם ניתן לשנות ברוב מאד גדול (75%) מכלל קהילת בית הספר (מורים ותלמידים) ופרסום מראש. ואילו החוקים הם החוקים שעוזרים לנו לחיות ולפעול בגבולות בית הספר. את החוקים קובעת האסיפה. החוקים חייבים להיות מתאימים וברוח החוקה ואם נקבע חוק מנוגד לחוקה הוא מבוטל מידית. וועדת ביקורת שהיא כרגע הוועדה הנבחרת היחידה, אחראית על בדיקת החוקים ותקינותם.
איך חוק נולד? החוק יכול להיות יוזמה פרטית, יוזמת הרשות המבצעת (וועדות) או מתוקף תקנות מחייבות. אם היוזם הוא פרטי (אחד הילדים או המורים) אז הוא ממלא פתק שנמצא בלוח וועדת אסיפה, שם אותו בתיבה הצמודה ובכל יום שלישי נאספות ההצעות על ידי וועדת אסיפה לדיון.
וועדת אסיפה שמורכבת ממבוגר ו8 ילדים דנה בהצעות שמגיעות אליה דרך התיבה או בדרכים אחרות ומחליטה אם הן ראויות להיות מוצעות באסיפה או שלא. הסיבות לשלילה הן: זו אינה הצעת חוק - ואז מפנים את המציע לגורם שמטפל בנושא, לא מופיעים פרטי המציע על הטופס - ההצעה מבוטלת מיידית, ההצעה מנוגדת לחוקה - המציע מיודע על כך. וועדת אסיפה מחליטה מה יגיע לדיון הקרוב באסיפה על פי תאריך הגשת ההצעה, דחיפות, חשיבות.
וועדת אסיפה מתעדת את ישיבותיה בפרוטוקולים הפתוחים לכול ומפרסמת את ההצעה שעולה לדיון הקרוב בשלושה לוחות - אסיפה, צעירים ובוגרים.
ההצעה מגיע ראשית למעגלי ההסכמה - כל מרחב דן בהצעות החוק בשחרית של יום רביעי ועושה דיון מקדים על מנת להבין היטב את הנושא, לאפשר לכולם להתבטא ולעזור לכל אחד להחליט האם חשוב לו להגיע לאותה אסיפה או לא.
ואז...ההצעה מגיעה לדיון (אלא אם כן המציע לא הגיע לאסיפה ואז הצעתו מבוטלת - חוק חדש שעבר) ושם נערך דיון אודות ההצעה ומועלות הצעות נוספות לגבי נושא הדיון כשלבסוף מצביעים על הסעיפים השונים. אפשר לכתוב ארוכות על מה שקורה באסיפה - הדיון המעמיק, ההקשבה, הסדר, היכולת להבין, ההתפלפלויות.... תענוג צרוף! אבל בסופו של דבר עוברים חוקים המחייבים את כל באי בית הספר. החוקים מפורסמים גם הם בשלושת הלוחות.
נשאלה שאלה על ידי כמה הורים - האם מותר לנו להציע חוקים? שאלה חשובה ומעניינת. האם מותר לתושב חוץ שגר באנגליה להצביע? יש מדינות שמאפשרות דבר כזה ורואות באזרח באשר הוא חלק מהמדינה, רוב מדינות העולם הדמוקרטיות לא מאפשרות את זה מתוך הבנה שמי שחי במקום ועליו מופעל אותו חוק מן הראוי שרק הוא יוכל להשפיע עליו.
אצלנו המצב שונה, האסיפה היא מעל הכול כלי פדגוגי שבא להיות כלי לימודי וחינוכי. הכלי הזה יכול להיות מאד מניפולטיבי וניתן בקלות רבה (ולא מתוך רוע) לנצל אותו על מנת להשליט סדר ומשמעת מבלי לעשות זאת בדרך התהליך החינוכי. הסכנה היא שהורים שמשהו מפריע להם יבואו ובסמכותם הרבה ישפיעו ויובילו חוקים לא מותאמים לתהליך החינוכי ולרוח החינוכית של בית הספר. ראינו בתי ספר שאפשרו השתתפות פעילה של הורים באסיפה, נכווים קשות מהעניין. 
ישנן דרכים רבות אחרות בהם ניתן להשפיע ולשנות מה מפריע. ראשית שיחה עם הצוות החינוכי, צוות הניהול. דלתנו פתוחה תמיד ואוזנו קשבת. מכיוון שאנו רואים בהורים פרטנר חיוני להצלחת בית הספר (מכלל ההיבטים, כולל החינוכיים) הדיאלוג בין הצוות החינוכי להורים חייב להישמר ולהיות פעיל בכל זמן ודרך.
לסיום, האסיפה מהווה כלי חשוב להעצמת הילד ביכולתו להיות אקטיבי ומשפיע ובכוחו שלנות את מציאות חייו. עם זאת הוא חווה חברה ומיעוט, גבולות הכוח ומקבל דרכים להסתכלות על האחר והבנת הצרכים הכוללים של החברה בה הוא חי - נשמע גדול על ילד בכיתה א'? תתפלאו.

1-10 of 12